השתלשלות התורה שבעל פה
הרב יניב חניאכב אב, תשפד26/08/2024פרק ג מתוך הספר אמונה בעולם המודרני![]()
+ תיאור הספר
+ הצג את פרקי הספר
<< לפרק הקודם
-
לפרק הבא >>
בשיעור זה נסקור מעט את שלבי התגבשות ההלכה, כי יש מקום לסידור הדברים כחלק מהגישה לנושא התורה שבע"פ, שלבי התגבשותה והשפעתה על חיינו
תגיות:תורה שבעל פהאמונההלכה
צילום: jewish-photos.com
בשיעורים הקודמים דנו בתורה שבעל פה ובהיותה חלק מהותי מהתורה השלימה, התורה שבכתב וזו שבע"פ. תוך כדי הדברים הזכרנו את העובדה שלחז"ל ניתנה היכולת ללמוד מהפסוקים דינים שונים ואף להתאימם למצב בו נמצא העם- אולם זאת בכפוף לתנאים מסויימים וכללים מדויקים. בשיעור זה ברצוני לעמוד על חלק מכללים אלה, אופן ההתהוות שלהם ועל מחלוקת חשובה בין הראשונים בנוגע לכללים אלה.
הברייתא החשובה והבסיסית ביותר בעניין זה מופיעה בתחילת הספרא (ובעוד מקומות...) ומוכרת לנו מן התפילה:
מקור-
רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת מקל וחומר, מגזרה שווה, מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים, מכלל ופרט מפרט וכלל, מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל. (ב) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ליטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ליטעון טען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו וכן שני כתובין המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.....
ספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א ד"ה רבי ישמעאל
מקור זה מתאר את הכללים בהם התורה נדרשת ונלמדת, כשכוונה בעיקר להלכה, במקומות אחרים אומרים חז"ל שהאגדה נדרשת בל"ב מידות. כללים אלו הם הכללים הבסיסיים ביותר שמהם נדרשת התורה שבכתב.
לגבי היחס אל דרשות חז"ל הנלמדות במידות אלו נחלקו הראשונים. לדעת רוב הראשונים כל ההלכות, המצוות וכדומה הנלמדות בי"ג מידות מקבלות תוקף של דאורייתא והן כמופיעות בתורה ממש!!
לעומת זאת, הרמב"ם הוא בעל שיטה יחודית בעניין והוא טוען שלא כל דרשות חז"ל הנלמדות בי"ג המידות מקבלות תוקף של מצווה דאורייתא, וכך הוא כותב (הבאנו כאן את הנוסח בהקדמתו לספק המצוות לספר המצוות, אולם יש מקומות נוספים):
"וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלוש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני..."
ספר המצוות לרמב"ם, שורש שני.
כבר במקום חולק הרמב"ן על דעת הרמב"ם בנושא זה ומחלוקת זו היא ללא ספק אבן יסוד לרוב המחלוקות בין השניים בנושא הגדרת מצוות שונות כמדאורייתא או כמדרבנן.
לכל הדעות י"ג המידות הן השלב הראשון של הלימוד מן התורה. בעזרת י"ג המידות הללו חז"ל מפרשים את התורה (איזה סוג של בשר אסור בתערובת עם חלב, מאין שחלב מותר בשתיה וכו'), מבארים את קיומן של מצוות נוספות (רוב הלכות שבת, לדוגמא, נלמדים ממידת ההיקש) ומפרשים קשיים שונים בכתוב.
שלב נוסף בלימוד מן התורה הוא שלב הגזירות, על פי פסוק לומדים חז"ל שיש לעשות לתורה סייגים, כלומר ליצור הרחקות שימנעו מהאדם לבוא לידי חטא. בצורה זו ישבו חז"ל והוסיפו מצוות שתפקידן להרחיק את האדם מהאיסור המקורי של התורה. גם כאן השבת יכולה להוות דוגמא טובה, חלק גדול מהאיסורים אותם אנו נוהגים בשבת נועדו למנוע מהאדם לבוא לידי איסור דאורייתא. כך אסרו חז"ל לטלטל סוגים שונים של מוקצה כדי שאדם לא יבוא לידי מלאכה בשבת ועוד הרבה דוגמאות נוספות.
השלב הבא הוא שלב התקנות, ישנן תקנות שונות של חכמים שנועדו לחזק צדדים מסויימים בחיים, להוביל את העם בדרך מסויימת ולהתייחסות מסויימת לנושאים שונים. כך לדוגמא תיקנו חז"ל את תקנת הכתובה- מסמך משפטי בין בני זוג שנועד לחזק את חיי הזוג, למנוע גירושין בקלות דעת ולהסדיר את הצד המשפטי של החיים המשותפים.
התלמוד כולו מלא בדוגמאות ובעקרונות חיים דתיים הנובעים משלושת השלבים שתיארנו, כשלבים שמהם התורה שבע"פ מתרגמת את התורה שבכתב לחיים מעשיים. אולם לעיתים מביאים חז"ל בעצמם דינים שמקורם איננו בשלושת הדרכים שתיארנו, במקרים רבים כאלה מודיעים חז"ל שהדין הנלמד הוא "הלכה למשה מסיני", דבר הלכה שמשה רבינו קיבל מסיני את פירושו וכך אנו נוהגים ללא הסבר רציונלי ולימוד מסודר מן הכתוב.
מדהים לחשוב, אולם מעל לכל אלו עומד המנהג, אחד התנאים הבסיסיים לכך שתקנה מסויימת תתקבל לדורות או שמא תימחק מהפרוטוקול הוא שהעם חייב לנהוג ולקבל את הגזירה או התקנה (לגבי דברים הנלמדים בי"ג מידות ישנם התייחסויות שונות, לדעת הרמב"ם יכול בית דין אחר לדון אחרת וללמוד את הפסוקים בצורה שונה על פי דעתו ולדעת רוב הראשונים לא- עד שיהיה בית הדין גדול מחבירו בחכמה ובמניין). פעמים רבות אנו מוצאים בתלמוד גזירות או תקנות שהתבטלו מכיוון שלא פשטו בכל העם ולא התקבלו כחלק מהתורה שבעל פה, כפי שכבר ציינו בשיעורים הקודמים, התורה שבעל פה היא חלק מהתהוותו של העם והתנהלותו בעולם. חלק גדול ממנהגי ישראל קיבלו תוקף הלכתי מרחיק לכת וכבר למדו חז"ל שיש אפשרות לענוש אדם על הפרת "דת יהודית".
סביב עקרונות אלו, בעיקר, סובב התלמוד ומנווט את דרכנו בין שפע ההלכות ודרכי החיים של היהדות. לחלקם מוצא התלמוד מקור בפסוקים, את חלקם מגדיר כהלכה למשה מסיני, חלק כגזירות בשלבים שונים של התהוות ההלכה וחלק הוא מכניס תחת הגדרת המנהג. עבודה זו וחשיבותה הפכו את התלמוד לספר המרכזי והבסיסי ביותר של התורה שבעל פה. כאשר פוסק עומד בפני הכרעה הלכתית, הוא צריך לדעת את המקור להלכה הראשונית, את תוקפה (דאורייתא או דרבנן), את גדריה (איך בדיוק צריך לשמור את המצווה) ועוד... כמו כן הוא צריך לדעת האם פשטה תקנה או גזירה זו בישראל, ואם כן באיזה גדרים וכדומה. התלמוד עצמו הוא דוגמא חיה לתורה שבעל פה, הוא כולל בתוכו תקופות שונות של חיים (כעשרה דורות, לדעתי) ושלבים שונים בהתפתחותה ובהפיכתה לחלק מחיי העם. הוא גם כולל בתוכו סיפורים רבים והתייחסויות שמעבר לתורה היבשה ולימודה- תיאורים רבים על אופן קבלת והפנמת הכללים ההלכתיים ועל דרך החיים של גדולי מגבשי התורה.
אחת הנקודות שחשוב לזכור בהקשר זה היא שישנם שלבים שונים שהוקפאו בדרכה של תורה שבעל פה. כלומר, שלבים שבהם כל מה שנאמר לפני כן הפך להיות אקסיומה הלכתית שעליה אין חולקים ואותה אין משנים עוד לעולם.
החתימה הראשונה היתה חתימת המשנה, בשלב זה רבי יהודה הנשיא חתם את כל מה שגובש בתורה שבעל פה עד זמנו והפך את המשנה לספר שאין לחלוק עליו. סיבות רבות לחתימה זו, אולם אחת הבסיסיות שבהן היא העובדה שישנה ירידה גדולה בעצם יכולת הניתוח והלימוד של דורות מתקדמים לעומת הדורות הקודמים (ירידה זו מכונה תמיד "ירידת הדורות"). ההנחה היא שככל שעובר הזמן אנו מתרחקים מהמקור, דמויות המופת מטשטשות ולכן אין יכול אדם מדור מאוחר לחלוק על דור קודם (בעז"ה נעמוד עוד על עניין זה בשיעורים הבאים). בגלל סיבה זו ורבות נוספת אין יכול "אמורא", בן הדור שלאחר חתימת המשנה לחלוק על "תנא", בן הדור שלפני החתימה. בכל מקרה שבו נראה שאמורא חולק על תנא יעשה התלמוד מאמצים עילאיים להראות שאין הדבר כך ושמדובר בטעות בהסבר, במקרה שונה או שלאמורא היה מקור תנאי שממנו הוא למד.בשיעור הקודם דנו באריכות בבעיות שיצרה הקפאה זו, אולם יש לזכור כי הקפאה זו היא עובדה, לפחות מבחינה הלכתית, ואין אפשרות למחלוקת של אמורא על תנא.
שלב ההקפאה השני היה חתימת התלמוד, לאחר שנחתמה הגמרא ע"י רבינא ורב אשי (בערך לפני 1500 שנה) הפכה גם היא לאקסיומה הלכתית ואין ביכולתו של בן דור מאוחר יותר לחלוק על דברים שגובשו בה. התלמוד הוא גם ספר היסוד ההלכתי ועיקר המשא והמתן התורני מתנהל בו ונובע ממנו, כמו שציינו כבר לפני כן.
מכאן ואילך שוב נחלקים הדורות לשלבים שונים: "גאונים", "ראשונים" ו"אחרונים" (ישנם שלבי בניים, אולם לא נעלה אותם כאן). לכל שלב יש מעמד מול השלבים שאחריו, ו"אחרון" אינו יכול לחלוק על "ראשון", אולם אין הדבר דומה למעמדן של המשנה והתלמוד. במקרים קיצוניים ניתן אפילו למצוא מחלוקות כאלו, אם כי ברוב רובם של המקרים חלוקה זו מחייבת. לאחר סיום תקופת הראשונים (לפני כחמש מאות שנה- בתקופתו של רבי יוסף קארו) התחילה תקופת האחרונים הנמשכת עד ימינו. אחרונים אלו דנים בדברי הקודמים להם במגוון הרחב, בדברי המשנה, הגמרא והראשונים ודנים בהשוואות הלכתיות או בלימודים שונים הנובעים מדבריהם. האחרונים אינם ניגשים כמעט ללימוד מהפסוקים, אלה דנים בצורה בה למדו אותם הקודמים להם. מתוך מטרה להשוות עניין לעניין וכך למצוא דרך לפילוס בנתיבים המתחדשים של ההלכה. בכל מקרה אין ביכולתם של אחרונים לחלוק או לשנות מנהג שגובש בדורות קודמים, אלא רק למצוא דעה התומכת בדעתם ולפסוק כמותה.
בשיעור זה סקרנו במהירות את שלבי התגבשות ההלכה, למרות שיתכן שלרובכם אין כאן חידושים גדולים חשבתי שיש מקום לסידור הדברים כחלק מהגישה לנושא התורה שבע"פ, שלבי התגבשותה והשפעתה על חיינו. חשוב מאוד לזכור את העובדה שיש ללא ספק צורך בחידושה של תורה זו ובמציאת דרכים לגישה חדשה למקורות התנכיים גם בדיונים הלכתיים.
הברייתא החשובה והבסיסית ביותר בעניין זה מופיעה בתחילת הספרא (ובעוד מקומות...) ומוכרת לנו מן התפילה:
מקור-
רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת מקל
צילום: jewish-photos.com
ספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א ד"ה רבי ישמעאל
מקור זה מתאר את הכללים בהם התורה נדרשת ונלמדת, כשכוונה בעיקר להלכה, במקומות אחרים אומרים חז"ל שהאגדה נדרשת בל"ב מידות. כללים אלו הם הכללים הבסיסיים ביותר שמהם נדרשת התורה שבכתב.
לגבי היחס אל דרשות חז"ל הנלמדות במידות אלו נחלקו הראשונים. לדעת רוב הראשונים כל ההלכות, המצוות וכדומה הנלמדות בי"ג מידות מקבלות תוקף של דאורייתא והן כמופיעות בתורה ממש!!
לעומת זאת, הרמב"ם הוא בעל שיטה יחודית בעניין והוא טוען שלא כל דרשות חז"ל הנלמדות בי"ג המידות מקבלות תוקף של מצווה דאורייתא, וכך הוא כותב (הבאנו כאן את הנוסח בהקדמתו לספק המצוות לספר המצוות, אולם יש מקומות נוספים):
"וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלוש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני..."
ספר המצוות לרמב"ם, שורש שני.
כבר במקום חולק הרמב"ן על דעת הרמב"ם בנושא זה ומחלוקת זו היא ללא ספק אבן יסוד לרוב המחלוקות בין השניים בנושא הגדרת מצוות שונות כמדאורייתא או כמדרבנן.
לכל הדעות י"ג המידות הן השלב הראשון של הלימוד מן התורה. בעזרת י"ג המידות הללו חז"ל מפרשים את התורה (איזה סוג של בשר אסור בתערובת עם חלב, מאין שחלב מותר בשתיה וכו'), מבארים את קיומן של מצוות נוספות (רוב הלכות שבת, לדוגמא, נלמדים ממידת ההיקש) ומפרשים קשיים שונים בכתוב.
שלב נוסף בלימוד מן התורה הוא שלב הגזירות, על פי פסוק לומדים חז"ל שיש לעשות לתורה סייגים, כלומר ליצור הרחקות שימנעו מהאדם לבוא לידי חטא. בצורה זו ישבו חז"ל והוסיפו מצוות שתפקידן להרחיק את האדם מהאיסור המקורי של התורה. גם כאן השבת יכולה להוות דוגמא טובה, חלק גדול מהאיסורים אותם אנו נוהגים בשבת נועדו למנוע מהאדם לבוא לידי איסור דאורייתא. כך אסרו חז"ל לטלטל סוגים שונים של מוקצה כדי שאדם לא יבוא לידי מלאכה בשבת ועוד הרבה דוגמאות נוספות.
השלב הבא הוא שלב התקנות, ישנן תקנות שונות של חכמים שנועדו לחזק צדדים מסויימים בחיים, להוביל את העם בדרך מסויימת ולהתייחסות מסויימת לנושאים שונים. כך לדוגמא תיקנו חז"ל את תקנת הכתובה- מסמך משפטי בין בני זוג שנועד לחזק את חיי הזוג, למנוע גירושין בקלות דעת ולהסדיר את הצד המשפטי של החיים המשותפים.
התלמוד כולו מלא בדוגמאות ובעקרונות חיים דתיים הנובעים משלושת השלבים שתיארנו, כשלבים שמהם התורה שבע"פ מתרגמת את התורה שבכתב לחיים מעשיים. אולם לעיתים מביאים חז"ל בעצמם דינים שמקורם איננו בשלושת הדרכים שתיארנו, במקרים רבים כאלה מודיעים חז"ל שהדין הנלמד הוא "הלכה למשה מסיני", דבר הלכה שמשה רבינו קיבל מסיני את פירושו וכך אנו נוהגים ללא הסבר רציונלי ולימוד מסודר מן הכתוב.
מדהים לחשוב, אולם מעל לכל אלו עומד המנהג, אחד התנאים הבסיסיים לכך שתקנה מסויימת תתקבל לדורות או שמא תימחק מהפרוטוקול הוא שהעם חייב לנהוג ולקבל את הגזירה או התקנה (לגבי דברים הנלמדים בי"ג מידות ישנם התייחסויות שונות, לדעת הרמב"ם יכול בית דין אחר לדון אחרת וללמוד את הפסוקים בצורה שונה על פי דעתו ולדעת רוב הראשונים לא- עד שיהיה בית הדין גדול מחבירו בחכמה ובמניין). פעמים רבות אנו מוצאים בתלמוד גזירות או תקנות שהתבטלו מכיוון שלא פשטו בכל העם ולא התקבלו כחלק מהתורה שבעל פה, כפי שכבר ציינו בשיעורים הקודמים, התורה שבעל פה היא חלק מהתהוותו של העם והתנהלותו בעולם. חלק גדול ממנהגי ישראל קיבלו תוקף הלכתי מרחיק לכת וכבר למדו חז"ל שיש אפשרות לענוש אדם על הפרת "דת יהודית".
סביב עקרונות אלו, בעיקר, סובב התלמוד ומנווט את דרכנו בין שפע ההלכות ודרכי החיים של היהדות. לחלקם מוצא התלמוד מקור בפסוקים, את חלקם מגדיר כהלכה למשה מסיני, חלק כגזירות בשלבים שונים של התהוות ההלכה וחלק הוא מכניס תחת הגדרת המנהג. עבודה זו וחשיבותה הפכו את התלמוד לספר המרכזי והבסיסי ביותר של התורה שבעל פה. כאשר פוסק עומד בפני הכרעה הלכתית, הוא צריך לדעת את המקור להלכה הראשונית, את תוקפה (דאורייתא או דרבנן), את גדריה (איך בדיוק צריך לשמור את המצווה) ועוד... כמו כן הוא צריך לדעת האם פשטה תקנה או גזירה זו בישראל, ואם כן באיזה גדרים וכדומה. התלמוד עצמו הוא דוגמא חיה לתורה שבעל פה, הוא כולל בתוכו תקופות שונות של חיים (כעשרה דורות, לדעתי) ושלבים שונים בהתפתחותה ובהפיכתה לחלק מחיי העם. הוא גם כולל בתוכו סיפורים רבים והתייחסויות שמעבר לתורה היבשה ולימודה- תיאורים רבים על אופן קבלת והפנמת הכללים ההלכתיים ועל דרך החיים של גדולי מגבשי התורה.
אחת הנקודות שחשוב לזכור בהקשר זה היא שישנם שלבים שונים שהוקפאו בדרכה של תורה שבעל פה. כלומר, שלבים שבהם כל מה שנאמר לפני כן הפך להיות אקסיומה הלכתית שעליה אין חולקים ואותה אין משנים עוד לעולם.
החתימה הראשונה היתה חתימת המשנה, בשלב זה רבי יהודה הנשיא חתם את כל מה שגובש בתורה שבעל פה עד זמנו והפך את המשנה לספר שאין לחלוק עליו. סיבות רבות לחתימה זו, אולם אחת הבסיסיות שבהן היא העובדה שישנה ירידה גדולה בעצם יכולת הניתוח והלימוד של דורות מתקדמים לעומת הדורות הקודמים (ירידה זו מכונה תמיד "ירידת הדורות"). ההנחה היא שככל שעובר הזמן אנו מתרחקים מהמקור, דמויות המופת מטשטשות ולכן אין יכול אדם מדור מאוחר לחלוק על דור קודם (בעז"ה נעמוד עוד על עניין זה בשיעורים הבאים). בגלל סיבה זו ורבות נוספת אין יכול "אמורא", בן הדור שלאחר חתימת המשנה לחלוק על "תנא", בן הדור שלפני החתימה. בכל מקרה שבו נראה שאמורא חולק על תנא יעשה התלמוד מאמצים עילאיים להראות שאין הדבר כך ושמדובר בטעות בהסבר, במקרה שונה או שלאמורא היה מקור תנאי שממנו הוא למד.בשיעור הקודם דנו באריכות בבעיות שיצרה הקפאה זו, אולם יש לזכור כי הקפאה זו היא עובדה, לפחות מבחינה הלכתית, ואין אפשרות למחלוקת של אמורא על תנא.
שלב ההקפאה השני היה חתימת התלמוד, לאחר שנחתמה הגמרא ע"י רבינא ורב אשי (בערך לפני 1500 שנה) הפכה גם היא לאקסיומה הלכתית ואין ביכולתו של בן דור מאוחר יותר לחלוק על דברים שגובשו בה. התלמוד הוא גם ספר היסוד ההלכתי ועיקר המשא והמתן התורני מתנהל בו ונובע ממנו, כמו שציינו כבר לפני כן.
מכאן ואילך שוב נחלקים הדורות לשלבים שונים: "גאונים", "ראשונים" ו"אחרונים" (ישנם שלבי בניים, אולם לא נעלה אותם כאן). לכל שלב יש מעמד מול השלבים שאחריו, ו"אחרון" אינו יכול לחלוק על "ראשון", אולם אין הדבר דומה למעמדן של המשנה והתלמוד. במקרים קיצוניים ניתן אפילו למצוא מחלוקות כאלו, אם כי ברוב רובם של המקרים חלוקה זו מחייבת. לאחר סיום תקופת הראשונים (לפני כחמש מאות שנה- בתקופתו של רבי יוסף קארו) התחילה תקופת האחרונים הנמשכת עד ימינו. אחרונים אלו דנים בדברי הקודמים להם במגוון הרחב, בדברי המשנה, הגמרא והראשונים ודנים בהשוואות הלכתיות או בלימודים שונים הנובעים מדבריהם. האחרונים אינם ניגשים כמעט ללימוד מהפסוקים, אלה דנים בצורה בה למדו אותם הקודמים להם. מתוך מטרה להשוות עניין לעניין וכך למצוא דרך לפילוס בנתיבים המתחדשים של ההלכה. בכל מקרה אין ביכולתם של אחרונים לחלוק או לשנות מנהג שגובש בדורות קודמים, אלא רק למצוא דעה התומכת בדעתם ולפסוק כמותה.
בשיעור זה סקרנו במהירות את שלבי התגבשות ההלכה, למרות שיתכן שלרובכם אין כאן חידושים גדולים חשבתי שיש מקום לסידור הדברים כחלק מהגישה לנושא התורה שבע"פ, שלבי התגבשותה והשפעתה על חיינו. חשוב מאוד לזכור את העובדה שיש ללא ספק צורך בחידושה של תורה זו ובמציאת דרכים לגישה חדשה למקורות התנכיים גם בדיונים הלכתיים.
הוסף תגובה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא אמונה